תגובת המבקשים הנוספת מיום 17 בפברואר 2022:

 

בבית הדין האזורי לעבודה תל אביב

 

בעניין:

ת״צ_61063-02-20

                 

המבקשים/תובעים:       1. מיכאל איון וולף ת.ז ______1

                                    2. יהודה חיים ת.ז ______

ע"י עו"ד נדב חיים מ.ר 48886

מרחוב צאלון 36 יבנה

טל: 077-5267300, פקס: 077-5606184

Email: nadav@adv-cpa.com    

 

                                                    -נגד-

 

המשיבות/נתבעות:          1. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע״מ (בניהול מיוחד)

                                         2. נתיב – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע״מ (בניהול מיוחד))

                                         3. קרן ביטוח ופנסיה לפועלים חקלאיים ובלתי מקצועיים בישראל

א.ש. בע״מ (בניהול מיוחד)

4. קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות

א.ש. בע״מ (בניהול מיוחד)

                                         5. ק.ג.א – קרן הגמלאות של חברי אגד בע״מ (בניהול מיוחד)

                                         6. קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע״מ (בניהול מיוחד)

                                    כולן אצל עמיתים -  קרנות הפנסיה הוותיקות

ע״י עוה״ד אלישע שור, סזי כהן פבון ואח׳

ממשרד עורכי דין אשר חלד ושות׳

משד׳ רוטשילד 45, תל אביב 65784 (בית ציון)

טל׳: 03-7137000; פקס׳: 03-7137001

 

ובעניין:                         מדינת ישראל – רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון

                                    באמצעות עוה״ד תמר שריאל מפרקליטות מחוז ת״א (אזרחי)

                                    מדרך מנחם בגין 154 (בית קרדן), תל אביב ת״ד 33051

                                    טל: 073-3924888  פקס: 02-6468005

 

עמדת המבקשים בנושא הפרשנות הראויה של ההגדרות בסעיף 46 לתקנון תקנון ויישומן על ״קבוצות נוספות״

בהתאם להחלטת בית הדין הנכבד, המבקשים מתכבדים בזאת להגיש עמדתם בנושא שבכותרת, כפי שהתבקשו על ידי רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון (להלן: ״הרשות״). בקליפת אגוז: המבקשים יטענו כי כל טענה חדשה הנוגעת ליישום התקנון על ״קבוצות נוספות״, תוך השלכה לענייננו, מהווה הרחבת חזית עובדתית אסורה בשלב זה, וכן כי ממילא – לגופו של עניין – אין בפער הנטען בהגדרות בסעיף 46 לתקנון בכדי לפגוע בטענת המבקשים והוא אף מחזק את עמדתם ה-״פרשנית״. המבקשים ידגישו, כי אין בפער הנטען ליצור תוכן ממשי ל-״מחלוקת הפרשנית״ המתבררת או ליישב את הסתירה בנתונים החישוביים המפורשים שנמסרו לעמיתים (182 חודשים).

 

א.   אין כל השלכה מעשית על קבוצות על נוספות וממילא כל טענה אחרת מהווה הרחבת חזית אסורה בשלב זה

1.       טענה מקדמית - הרחבת חזית אסורה

1.1       ככל שהמשיבות טוענות, כעת, לפגיעה ב-״קבוצות נוספות״ אם תתקבל טענת המבקשים (מעבר לטענתן הכוללנית כי כל סכום שישולם לעמיתים ישולם מתוך כספי העמיתים האחרים), הרי שהיה עליהן לטעון (ולהוכיח זאת) במסגרת הדיון שהתנהל בפני בית הדין הנכבד. אין כל מקום לדיון הוכחות נוסף בנושא זה, בשלב הנוכחי, והמבקשים מתנגדים לכך.

1.2       לעניין זה יוזכר לבית הדין הנכבד, שוב, כי:

1.2.1           אין עסקינן בעמדת היועמ״ש;

1.2.2           כל האינטרסים של כל העמיתים מיוצגים על ידי המשיבות (ובפרט שהחישוב בשיטת שלוש השנים הינו ״היברידי״ ומורכב משתי השיטות, כמפורט בבקשה);

1.2.3           הרשות בעלת אינטרס מיוחד בתיק זה (כגורם הממנה את המנהל המיוחד).

2.       אין כל השלכה מעשית בנושא החישוב ל-״קבוצות נוספות״

מבלי לגרוע באמור לעיל יובהר, לגבי נושא ״ההשלכות״, כך:

2.1       הרשות בקשה לעמוד על ״ההשלכות שעשויות להיות לתובענה הייצוגית על קבוצות נוספות״, לרבות ״אופן יישום ההגדרות על ידי הקרנות בקביעת תקרת המשכורת הקובעת״.

2.2       יש להצר על התגובה (הראשונית) המטעה של ב״כ המשיבות, שאף הגדילו לעשות, טענו לחוסר כשירות, וסלפו את דברי הח״מ. על באי כוח המשיבות מוטל היה להבהיר לבית הדין הנכבד ולרשות, כבר במסגרת תגובתם הראשונית, כך:

2.2.1           בשיטת חישוב הממוצעים - המיושמת על ידי  2 הקרנות שמבצעות חישוב ״טהור״ בשיטה זו, ומיושמת גם על ידי 6 המשיבות דנן, המבצעות חישוב ״היברדי״ הנותן משקל חלקי לשיטה זו - מחושב ״יחס השכר״ לפי השכר הממוצע במשק.

2.2.2           התקרה בשיטת ״חישוב הממוצעים״ פירושה הצמדת השכר הממוצע במשק בשנת 2003, (כפי שהוגדר), בתוספת תקרה זהה לזו נשוא התביעה דנן (הצמדה וריבית -2 אחוזים לשנה).

2.2.3           משמעות התקרה הנ״ל הינה, כי, ככל שהשכר הממוצע במשק עלה בפועל (משך השנים שמ- 2003) בשיעור הגבוה מהתקרה הנ״ל, הרי שיחסי השכר יוצמדו לתקרה הנ״ל ולא לשכר הממוצע במשק בפועל במועד סיום הביטוח של העמית.

2.2.4           ואולם בפועל, כידוע, השכר הממוצע במשק מעולם לא הגיע לתקרה האמורה וניתן לראות זאת גם בפירוט החישוב למבקשים – נספח ה׳ לבקשת האשור (״תקרת שכר רעיוני לממוצעים״). מהנספח החישובי של המבקשים ניתן ללמוד על חוסר האפקטיביות של התקרה לגבי כלל העמיתים, שכן בשיטה זו (״יחסי הממוצעים״) התקרה הינה ״אובייקטיבית״ ומתייחסת לשכר הממוצע הכולל במשק ולא לגידול ספציפי שהיה בשכר של מי מהמבקשים.

2.2.5           לכן, מצופה היה מהרשות – שהינה גורם מקצועי – לעמוד על כך שהתקרה אינה אפקטיבית בטרם הגישה בקשה לקבלת הבהרות לגבי ״קבוצות נוספות״, ובטח שהיה מצופה מב״כ המשיבות להתייחס לכך, להודיע שאכן אין כל השלכה מעשית,

2.2.6           בוודאי שלא היה מקום לסלף את טענות הח״מ, לטעון לחוסר כשירות, ולהטעות את בית הדין הנכבד.

ב.    אין בפער הנטען בהגדרות בסעיף 46 לתקנון בכדי לפגוע בטענת המבקשים והוא אף מחזק את עמדתם ה-״פרשנית״[1]

3.       טענה מקדמית בנוגע לפרשנות התקנון  –הוראת סעיף 78ט לחוק הפיקוח על הביטוח

3.1       כאמור בבקשת האשור, התקרה נשוא התובענה דנן נקבעה בחוק, כאיזון שנעשה במסגרת הסדרת קיצוץ  זכויות לעמיתי הקרנות הוותיקות והתחייבות להעברת כספים מתאימה לקרנות מהמדינה.

3.2       שיעור התקרה לא הותר לשקול דעת מנהלי הקרנות או פקידי האוצר, אלא הוגדר במפורש בחוק בסעיף 78ט לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: ״חוק הפיקוח על הביטוח״) כך:

 ״לפי כל שיטת חישוב תהיה  2 אחוזים לשנה״.

3.3       כבר בפתח הדברים יובהר, כי מלשון החוק הברורה דלעיל על בית הדין הנכבד להסיק שתי מסקנות ברורות וחשובות, שלמעשה מייתרות את הדיון הפרשני (הישן והחדש):

3.4       ראשית, כי על פי החוק אין כל סיבה – תכליתית או לשונית – לאבחנה, הנטענת כעת, שבין חישוב התקרה בשיטת ״שלוש השנים״ לבין חישוב התקרה בשיטת ״יחסי הממוצעים״, שכן המחוקק הבהיר ברחל בתך הקטנה - ״לפי כל שיטת חישוב״. באופן עקרוני אין בכלל מקום לטענה הפרשנית החדשה.

3.5       שנית,  המונח ״2 אחוזים לשנה״ – הינו כפשוטו. לעניין זה בית הדין הנכבד כבר הופנה סעיפים 2  ו-8 ל- לחוק הפרשנות, תשמ״א- 1981, אולם בכדי לסבר את האוזן, בנוגע להיעדרה של מחלוקת מהותית (והשלכתה, אולי, על טענות אחרות של המבקשים בנושא), תוצג האלגוריה הבאה:

3.5.1           פלוני נכנס לבנק והפקיד מציע לו להפקיד 1,000 ש״ח בתמורה לריבית של 2 אחוזים לשנה. הפקיד גם מבהיר לו כי החישוב חודשי – ריבית דריבית של 0.0165 (שכן, 1.0065^12=1.02).

3.5.2           פלוני חוזר לאחר שנה תמימה ולמעלה מהצורך גם מקבל אישור על תקופת ריבית של 12 חודשים (בדיוק כך נכתב באישור).

3.5.3           עם זאת, בסופו של דבר הסכום בחשבון של פלוני אינו 1020 ש״ח (אלא פחות מכך).

3.5.4           פלוני מגיע לבנק ופקיד הבנק טוען שצריך היה לחשב לפי 11 חודשים (הוא, אגב, אינו מסביר לפלוני את פשר שיעור הריבית החודשי (0.0165) שצוין או את הכתוב באישור).

3.5.5           זו בדיוק ״המחלוקת״ הפרשנית שניצבת לפתחו של בית הדין הנכבד.

3.6       יודגש כי במקרה זה פלוני עלה על הטעות בקלות יחסית לגבי הסכום העגול, עם זאת שונה הדבר לגבי העמיתים: העמיתים לא הפקידו סכום בבנק אלא מדובר בחישוב נלווה, משני, של תקרה מסובכת על חישובי שכר וממוצעים מסובכים אחרים ותוך הצמדות לנתונים חיצוניים, וכאשר לאור היחסים עם המשיבות לא הייתה כל סיבה לחשוד באי ההתאמה (ע"א 2298-08 - חיים קיסר נ' אהרון קיסר – פסקה 17).

4.       הטיעון הלשוני החדש של המשיבות דווקא מחזק את עמדת המבקשים

מבלי לגרוע באמור לעיל, בנושא לשון החוק, יובהר, לגבי לשון התקנון, כך:

4.1       המשיבות נתפסות בשוני שבין המילים ״חודש הביטוח האחרון״ ברישא להגדרת ״תקרת שכר קובע בשיטת שלוש שנים״ לבין המילים ״חודש הזכאות הראשון לקצבה״ בהגדרת  ״תקרת שכר קובע בשיטת ממוצע יחסים למבוטח פעיל״, והן מבקשות לשכנע את בית הדין הנכבד כי עמדת המבקשים פירושה הענקת זכויות עודפות (חודש נוסף) לכלל העמיתים בחישוב תקרת השכר בשיטת ממוצעי היחסים (למעט אותם עמיתים אשר הפסיקו את הביטוח לפני מועד הפרישה, שאז חלה לגביהם ״ תקרת שכר קובע בשיטת ממוצע יחסים למבוטח לא פעיל״). וכלשון ב״כ המשיבות –״ n+1״

4.2       כפי שיפורט להלן, גישה פרשנית זו מופרכת, מבחינה תיאורטית ומעשית, ומכל אחת מהסיבות שלהלן, על אחת כמה וכמה ממשקלן המצטבר, ניתן להסיק, כי בניסוח (הלא מוצלח) של התקנון אין בכדי לגרוע מטענת המבקשים אלא דווקא להוות חיזוק לה:

4.2.1           ראשית, כפי שכבר פורט לעיל, יש להבהיר, כי התקרה בשיטת החישוב אינה ולא הייתה אפקטיבית וממילא קבלת גישת המבקשים לא תביא ולא יכולה להביא להפחתת זכויות בדיעבד לעמיתים אחרים (לרבות חברי הקבוצה).

4.2.2           שנית, לו היה בטיעון לשוני חדש זה – לפער בין ההגדרות - ממש (להלן: ״הטענה החדשה״), היה מצופה שתועלה מיד הטענה על ידי ב״כ המבקשים ולא על ידי הרשות בשלב מאוחר זה.

4.2.3           שלישית, קבלת הטענה החדשה פירושה שהתקרה מחושבת על מספר חודשים נמוך יותר בשיטת שלוש השנים, מזה שבשיטת יחסי הממוצעים,. כאמור, אין כל תכלית לביצוע אבחנה כאמור וזו אף מנוגדת להוראת חוק אשר קבעה תקרה זהה ואחת בשתי השיטות!

4.2.4           רביעית, קבלת הטענה החדשה פירושה גם שהתקרה מחושבת שונה אף בין העמיתים באותה שיטת חישוב (״שיטת יחסי הממוצעים״) שכן בניגוד להגדרת ״תקרת שכר קובע בשיטת ממוצע יחסים למבוטח פעיל״ הגדרת תקרת שכר קובע בשיטת ממוצע יחסים למבוטח לא פעיל״ עולה בקנה אחד, מבחינה לשונית, דווקא עם הגדרת ״תקרת שכר קובע בשיטת שלוש שנים״.

בכדי להמחיש את גודל האבסורד בנושא זה (אם תתקבל טענת המשיבות): ניקח את פלוני מקבוצת ״שיטת יחסי הממוצעים״ שהפסיק את ביטוחו חודש לפני מועד הפרישה. לדידן של המשיבות, אלמוני זהה, שנותר להיות מבוטח חודש נוסף, זכאי לתקרה של חודשיים יותר מאשר פלוני, רק בשל שבוטח חודש אחד נוסף.

4.2.5           חמישית, קבלת הטענה החדשה, פירושה שקיימת סתירה פנימית חמורה גם בהגדרות עצמן, שכן הסיפא של כל שלוש ההגדרות  נוקטת במונח ״ כשהוא מעודכן לפי שינוי מדד החודש שקדם לחודש הזכאות הראשון לקצבה לעומת מדד החודש שקדם לחודש הבסיס״ – הווה אומר אם באמת הכוונה הייתה לפער בין ״חודש הזכאות הראשון״ ל-״חודש הביטוח האחרון״ הרי שנוצרת סתירה פנימית בין הרישא לסיפא של  תקרת שכר קובע בשיטת ממוצע יחסים למבוטח לא פעיל״ ובין הרישא לסיפא - ״תקרת שכר קובע בשיטת שלוש שנים״. לא ניתן ליישב סתירה פנימית זו.

4.2.6           שישית, בטענה החדשה ממילא אין בכדי לגרוע מאומה מהטיעון הלשוני בסעיף 7.2 ו-7.3 לבקשת האשור. המשיבות הופנו להגדרת המונח ״בין לבין״ בתקנון, אשר מבהירה, ברחל בתך הקטנה, את הברור מאליו. המשיבות לא טענו שבחישוב השכר הממוצע הן מבצעות חישוב על 11 חודשים בלבד, לא טענו שה – n  הינו n-1  ולא התייחסו כראוי למונח ״חודש הביטוח האחרון קדם לחודש הבסיס״ המלמד על הרלוונטיות של חודש הביטוח האחרון). ובמילים אחרות - גם אם הניסוח של ההגדרה בשיטת ״יחסי הממוצעים״ בעייתי לשיטתן אין בכך לגרוע מנכונות הטיעון של המבקשים.

4.3       לא נותר אלא להסיק כך:

4.3.1           מנסחי התקנון ביקשו לבצע אבחנה לשונית, מתבקשת, אולי, בין מי שהפסיק את ביטוחו לבין מי שהמשיך. מטרת האבחנה (הלא הכי מוצלחת) לא הייתה להעניק זכויות עודפות לאחרון אלא התייחסות לשונית גרידא. אדרבה – הניסוח הלא מוצלח ״חודש הזכאות הראשון״ מעיד במפורש על הכוונה האמתית לפיה כלל העמיתים זכאים לחישוב תקרה שעד למועד הפרישה ממש/ תום חודש הביטוח האחרון, כפי שההיגיון (והחוק) מחייב.

4.3.2           כפי שכבר נטען בהרחבה במסגרת בקשת האשור והתשובה, המונח ״חודש הביטוח האחרון״ פירושו תום החודש האמור, זאת כפי שעולה באופן הרמוני מכלל הוראות התקנון. לעומת זאת, במקרים בהם ניתנה התייחסות למונח ״חודש הזכאות הראשון״ הכוונה הייתה למעשה ליום הראשון בחודש. על כך למשל ניתן ללמוד, למשל, מהגדרת ״אמדן שכר ממוצע״ שבתקנון:

״ממוצע חודשי של השכר הממוצע במשק ב-12 החודשים הרצופים האחרונים,  שלגביהם פורסם השכר הממוצע במשק, ביום הראשון לחודש הזכאות הראשון לקצבה..״

ג.     הערות לסיום

5.       ההתייחסות הנרחבת יחסית לטענה החדשה נעשתה למען הזהירות. אין באמור בהתייחסות הלשונית הנרחבת לעיל בכדי לצקת תוכן ממשי למחלוקת פרשנית בין הצדדים, או בכדי לחזק טענות בנוגע לתום לב שאולי עשויות להשליך על היקף הסעדים.

6.       תגובה זו מוגשת מבעוד מועד. הח״מ מאחל רפואה שלימה לכולם ומזכיר כי ___________. למעט נסיבות ייחודיות המבקשים יטענו, כי אין מקום למתן ארכות נוספות.

7.       במידת הצורך, מבוקש פרק זמן קצר להתייחסות לעמדת הרשות המפורטת, לאחר שזו תוגש. הרשות יכולה להתקדם עם עמדתה, כבר כעת, בהתייחסות ליתר הנושאים, ככל שהיא נדרשת לכך.

 

 

 

____________________

נדב חיים, עו"ד

ב"כ המבקשים

 

 

הערה: מסמך זה הינו פרי יצירתי בלבד. בין היתר, כל הטענות המשפטיות בו הינן טענות מקוריות שלי. הוא מוצג לטובת הציבור המעוניין בתובענה, וכל הזכויות בו שמורות לי (עו״ד נדב חיים).

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] כל ההדגשות שלהלן אינן במקור.