הציטוט שלהלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש
לערכאות - מותר השימוש באחריות המשתמש
להלן התייחסות קצרה לסיכויי כל אחד
מרכיבי הערעור:
1.1. הפרשי
שכר שנפסקו לזכות המשיב-
טענתה העיקרית של המבקשת הינה כנגד קביעת
בית הדין קמא, כי התובע זכאי להפרשי שכר על פי הקבוע בצווי ההרחבה בענף הבנייה.
למבקשת מספר טענות חלופיות בעניין זה אשר כפי שיפורט להלן אין באף אחת מהן ממש ולא-זו-אף-זו
יש בהן אף להטעות את בית הדין הנכבד. להלן התייחסות לפי סדר הטענות בכתב
הערעור:
1.1.1. לא
נעשתה כל הרחבת חזית בנושא השכר התעריפי – כפי שניתן לקרוא בכתב התביעה של
המשיב (למשל בסעיף 4.3 – במצורף להודעת הערעור)
נטען בפירוש להשוואת תנאים על פי השכר בענף הבנייה ("לעניין זה
יצוין, כי גם אם היה ניתן לראות בתובע כמי שהועסק בחלק מתקופת העסקתו על ידי נתבעת
2 בלבד (ולא כך), היה על נתבעת 2 לשלם את שכרו בתעריף שאינו נמוך מהתעריף החל על
עובדים אחרים בענף הבנייה") ולא רק שנטען כך אלא שגם למעלה מן הצורך (שכן
כידוע אין כל חובה להפנות לסעיפי חוק או פסיקה בכתב התביעה) אף הובא בו (בהערות
שוליים) הפניות לפסיקה.
1.1.2. זאת
ועוד, אף בכתב ההגנה עצמו (ומשום מה אף בתצהירי העדות הראשית של שהגישה המבקשת)
מצאה המבקשת להרחיב רבות בעניין משפטי זה, ועל כן לא ברורה טענתה כעת
להרחבת חזית שגרמה לה נזק וברי כי עסקינן בטענת סרק שיש לדחותה (כפי שדחה בית הדין
הנכבד קמא).
העתק תצהיר נציג המבקשת מצ"ב כנספח
א' לתגובה זו.
סיכומי טענות התובע (אשר לא
צורפו להודעת הערעור) מצ"ב כנספח ב' לתגובה זו.
1.1.3. לא
קיימת "הלכת רויפה" והמצב החוקי הינו ברור
לכל, כך שאין כל "מחלוקת משפטית" בנושא –
כפי שפורט בהרחבה בסיכומי התובע בפני
בית הדין קמא (המצ"ב כנספח ב', לשון סעיף 13 ג' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם,
תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם") ברורה והיא מחריגה את החובה ל-
"השוואת התנאים" רק במקום בו הקבלן הינו צד להסכם קיבוצי. המחוקק אף
הבהיר, בסיפא לסעיף זה, "ברחל בתך הקטנה", כי, ההגדרה "הסכם
קיבוצי" (המרבה צו הרחבה) לא תחול.
1.1.4. טענת
המבקשת, כי, כביכול, מאז שנת 2004 הפך סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם דה פקטו ל- "אות מתה" בספר החוקים, וכי משעה
שהוצא צו הרחבה להסכם קיבוצי כללי בענף כח האדם הינה
"פטורה" מהשוואת תנאים (הגם שאין חולק שלא רק שאינה צד להסכם אלא שגם לא
יישמה את הוראות צו ההרחבה הנ"ל), הינה טענה אשר פשוט חורגת ממתחם הפרשנות
הלשוני של החוק (ובית הדין הנכבד קמא, כמו מותבים רבים אחרים אף פסק מפורשות כי
"לשון החוק ברורה").
1.1.5. בהתאם,
גם במקרים הספורים בהם הונח הדבר בצורה מפורשת לפתחו של בית דין נכבד זה הובהר
כי אין די בתחולת צו ההרחבה לכשעצמו בכדי להחריג חברת כח אדם מהחובה להשוואת תנאים. כך למשל, קבע בית דין נכבד
זה בבר"ע 37557-08-10 חרמון נגד אלכסנדרוב כאשר דן מפורשות בסוגיה זו (ולא ברורה טענת ב"כ
המבקשת בסעיף 21 להודעת הערעור! לעניין זה
ראו גם פסיקת בית הדין הנכבד המפורסמת בעניין ע"ע 131-07 גולדברג
נגד התעשייה האווירית שם מתייחס בית הדין הנכבד, בפסקה 19, לסעיף 6.2 להסכם
הקיבוצי בענף כח אדם (פנייה לועדה
פריטטית), כאשר ברי כי סעיף זה כלל לא נכלל בצו ההרחבה).
העתק פסק דין חרמון נגד אלכסנדר מצ"ב
כנספח ג' לתגובה זו.
1.1.6. ובאשר
לטענת המבקשת בנוגע ל- "הלכת רויפה"
המאוחרת – עיון בפסק הדין הנ"ל יגלה כי הסוגיה דנן כלל לא הונחה בפני בית
הדין הארצי הנכבד (המערער שם כלל לא ערער על קביעת בית הדין האזורי, ככל שבכלל
נגעה בנושא). בדומה, גם מקריאת פסק הדין
האזורי עליו הוגשה בר"ע 1289-07-16 אליה
מתייחסת המבקשת, יתגלה כי רשמת בית הדין האזורי קבעה שם כי "בשים לב
לתמונה בכללותה, לא שוכנעתי, כי התובע הוצב לעבוד אצל חברות שחל עליהן צו ההרחבה
בענף הבניין. בהיעדר ראיות לגבי עיקר עיסוקן של אותן החברות לא ניתן לקבוע כי חל
עליהן צו הרחבה בענף הבנייה". על כך הוכרע פסק הדין שם!
1.1.7. הנה
כי כן, ככל שנדרשה "הלכה" בסוגיה זו הרי שהיא הוכרעה בצורה אחת בלבד על
ידי בית דין נכבד זה וטענות המבקשת כי קיימת פסיקה סותרת מאוחרת הינן פשוט ניסיון
זריית חול. בטח שלא בגין טענות סרק מטעות מסוג זה ראוי לפסוק על עיכוב ביצוע!
1.1.8. זאת
ועוד ומבלי לגרוע באמור, גם אם ניתן היה לקבל טענה זו של המבקשת, הרי שכאמור
בסיכומי התובע וכעולה גם מפסק הדין, המשיב כלל לא הועסק בעבודה "זמנית"
וממילא לא הוכחה לגביו תחולת הוראות צו ההרחבה בענף כח
אדם המגבילות תחולת לעובדים זמניים (ראו עניין ע"ע 131-07 גולדברג נגד
התעשייה האווירית המוזכר לעיל).
1.1.9. זאת
ועוד ומבלי לגרוע באמור, משפסק בית הדין קמא כי המשיב הועסק באתר בנייה אצל חברת
בניה ממילא זכאי המשיב לתעריפים שנתבעו בכתב התביעה גם מכוח הוראות סעיף 8.10 לצו
ההרחבה הנטען בענף כח האדם, כך שבכל אופן יהיה זכאי
לתשלום מלוא הסכומים שנפסקו לו על ידי בית הדין קמא.
1.1.10. לבסוף
יצוין, כי ממילא חלק ניכר מסכום הפרשי השכר הנפסק נובע משעות עבודה שנפסק
כי לא שולמו למשיב - פסיקה שאין עליה ערעור מהותי- וממילא לחלק האחר (או כולו שכן,
כפי שיפורט להלן – שילוב השעות שלא שולמו עם ההפרש בתעריף השעתי עולה בהרבה על הסכום
הנפסק הכולל, אלא שמשיקולים דיוניים לא תוקן הסכום בתביעה) זכאי התובע בשל כך
שהועסק אצל חברת בניה למעלה מתשעה חודשים (סעיף 32 לפסק הדין וכאמור בסעיף 4.3.2
לכתב התביעה).
1.1.11. על
כן, ברי כי גם אם תתקבלנה הטענות חסרות
הבסיס שהועלו על ידי המבקשת לא יהיה בהן בכדי לשנות באופן מהותי את הסכומים שנפסקו.
1.1.12. השכר
השעתי הנקוב בצו ההרחבה לא תלוי בכניסת החוק להגברת האכיפה לתוקף – כפי שנפסק על ידי בית הדין קמא
(בסעיף 33 לפסק דינו), אין כל בסיס לטענת המבקשת כי השכר הנקוב בצווי ההרחבה בענף
הבניה יוחל רק ממועד כניסת החוק להגברת האכיפה לתוקף ומדובר, שוב, במקרה
"הטוב" בטעות של המבקשת ובמקרה האחר בניסיון להטעות. שכר העבודה עודכן בסעיף
16 לצו ההרחבה בענף הבניה 2010 והוא בתוקף ומעודכן ממועד כניסת צווי ההרחבה
בבנייה לתוקף. סעיף 18 לצו ההרחבה הנ"ל אליו מתייחס ב"כ המבקשת עניינו
בכלל היות התעריף הנקוב "שכר מינימום ענפי" לעניין הסנקציות הקבועות
בחוק להגברת האכיפה (כאשר הרחבה זו מטבע הדברים תיכנס לתוקף עם כניסת החוק להגברת
האכיפה לתוקף). אין בכך ולא כלום עם החובה לשלם למשיב את השכר הענפי בבניה ממועד
כניסת צווי ההרחבה בענף הבניה לתוקף.
1.1.13. יצוין
כי מסיבה זו גם בטענת המבקשת לגבי מכתב התראה נדרש לעניין סעיף 18 הנ"ל אין
ממש, מה גם שמעיון בצו ההרחבה לא נמצאה הדרישה הנ"ל כתובה בסעיף ובכל
אופן ברי שכתב התביעה עצמו מהווה התראה מספקת להפרה שלא תוקנה. על כן גם טענה זו
נטענת בעלמא וייתכן תוך ניסיון להטעות.
1.2. הטענה
לפיה נפסקו לתובע סעדים "מעבר לאלו שתבע בעצמו"
1.2.1. בכתב
התביעה נטען כי כל התשלומים ששלמה המבקשת היו אך ורק עבור שעות עבודה וכי זכויות
סוציאליות ששולמו כביכול באופן שוטף היו למעשה שכר עבודה. כך גם נפסק על ידי בית
הדין קמא.
1.2.2. מאחר
שבמועד הגשת התביעה לא היו בידי המשיב דוחות נוכחות ותלושי שכר, נתבעו הרכיבים
בצורה מסוימת תוך שהובהר כי לאחר קבלת תלושי השכר יתוקן כתב התביעה.
1.2.3. ואכן,
לאחר קבלת תלושי השכר נערך חישוב מדויק של השכר והנלוות המגיעים לתובע (בהתאם
לשעות העבודה שבאו לידי ביטוי בשורת הנטו בתלוש וברובריקת "קוד-דיור")
והתברר כי יש להגדיל את סכום התביעה. בהתאם לכך הוגשה בקשה לתיקון התביעה.
העתק
הבקשה לתיקון התביעה שהוגשה אז מצ"ב כנספח ד' לתגובה זו.
1.2.4. דא
עקא, שבית הדין הנכבד קבע כי הבקשה תידון בקדם המשפט וזה התאחר מספר פעמים לבקשת
ב"כ המבקשת (דאז) וכאשר לבסוף אכן התקיים הודיע האחרון כי במידה ויתוקן סכום
התביעה הוא עומד על הגשת כתב הגנה מתוקן וקדם משפט נוסף. בלית ברירה הוסכם בין
הצדדים כי החישובים יוגשו במסגרת התצהירים וכי התביעה לא תתוקן (בכדי לא להאריך
עוד את ההליך) – היינו כי המשיב יוותר על חלק מהסכומים שטוען כי מגיעים לו.
1.2.5. על פי
החישובים המדויקים (שפורטו שוב בתצהיר התובע), הסכומים המגיעים למשיב גבוהים
משמעותית מאלה שנתבעו לכן ומשנפסק כי אכן כל הסכומים ששולמו לתובע היו על
חשבון שעות עבודה ממילא אין מקום להפחית סכום כזה או אחר מכתב התביעה (ויודגש
כי בית הדין פסק קמא לא פסק לתובע אף סכום החורג מכל אחד מרכיבי תביעתו או מהנטען בסיכומים כך שכאמור בסופו של יום התובע הוא זה שיצא
וידיו על ראשו ומסיבות של התמשכות הליכים בלבד).
1.2.6. על
כן, גם לגבי רכיב זה אין ממש בערעור שהגישה המבקשת ויש בו אף מן הציניות.
1.3. לסיכום
סיכויי הערעור
- בית הדין הנכבד יכול להתרשם כבר בשלב זה
כי עסקינן בערעור חסר כל בסיס הנשען על הפניה לפסקי דין לא מתאימים ועל עובדות לא
מדויקות (מה גם שגם אם היה בו ממש לא היה בכך בכדי לשנות מתוצאת פסק הדין קמא).
1.4. בשולי
הדברים יצוין, כי מעיון בפסק הדין הח"מ סבור, כי, בכל הכבוד, בית הדין קמא אף
עשה "חסד" עם הנתבעות בין היתר כאשר לא פסק למשיב ריבית והצמדה ממועד
החבויות בפועל (כפי הנתבע וכאמור בסיכומים שם הפנה התובע לע"ע
184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף), כאשר הסתמך על
"הסכם עבודה" מוכחש שלא גולה ולא הוגש כל תרגום שלו לתיק, כאשר לא פסק
על החזר ניכוי דמי ביטוח שנעשה בניגוד לחוק (וללא כל אסמכתא לתשלום) ואף כאשר קבע
כי בכתב התביעה לא נטען כי הנתבעות היו מעסיקות במשותף (הגם שטענה זו שזורה בכתב
התביעה כולו). התובע ישקול הגשת ערעור (ובפרט אם התובעת תעמוד על ערעור הסרק
שהגישה) אולם כבר ברור כי לא המבקשת היא זו שעשויה להיות זכאית לכספים לאחר השלמת
הליכי הערעור.