הציטוט שלהלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש
לערכאות – מותר השימוש ובאחריות המשתמש
כפי שיפורט להלן, הבקשה, בכל הכבוד, נעדרת
בסיס משפטי (או עובדתי – מה גם שאינה נתמכת בתצהיר) ועל כן דינה להידחות תוך חיוב
המבקש בהוצאות בקשה מיותרת זו לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ[1].
וזו התגובה:
1.
כזכור, בהודעה
לצד ג' טען המשיב, כי ביטוח רכבו לפני קרות התאונה ולאחריה נעשה על ידי צד ג'
שהינו סוכן ביטוח המטפל בביטוחים השונים של הרכב ושל רכביו האחרים (לרבות רכבי
משפחתו) של שולח ההודעה מזה שנים רבות. נטען, כי הרכב, כמו רכבים אחרים של
משפחתו של המשיב, בוטח באמצעות הצד השלישי משך שנים עד קרות התאונה כאשר חידוש
הביטוחים (לרבות ביטוח מקיף) נעשה על פי הודעתו של הצד השלישי ובאמצעות חיוב
מספר כרטיס האשראי של שולח ההודעה.
2.
כתוצאה מהנוהג
האמור נוצרה אצל המשיב הסתמכות ארוכה על כי כל רכביו מבוטחים, בכל הביטוחים
הנדרשים, בכל זמן נתון – נוהג אשר הופר במחדלו של צד ג' (אי ההודעה) ובגינו זכאי המשיב לשיפוי מצד ג', וזאת
ככל שיקבע כי עליו לפצות את התובעת.
3.
כפי שיפורט
להלן, טענה זו של המבקש איתנה הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הנורמטיבי ובוודאי
שאין די בטענות שהועלו בבקשה בכדי להביא לדחיית ההודעה שהגיש כנגד צד ג' על הסף או
למחיקתה.
4.
בהיבט העובדתי – ראשית
יצוין, כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר (או במסמכים) וככל שצד ג' טוען שברשותו ראיות לסתור
– כאלה שאף המצדיקות את הצעד הקיצוני של דחייה על הסף - היה עליו לצרף תצהיר
ומסמכים לפירוט בעובדות התומכות בטענותיו. אלא שזאת לא עשה ודי בכך לדחות את
הבקשה מכול וכול.
5.
ויודגש –
בפסיקה (אף בזו העוסקת בנסיבות דומות מאד) הובהר, כי:
"בהתאם להלכה הפסוקה, דחייה
על הסף הינה צעד חריג ויוצא דופן אשר יינקט רק במקרים קיצוניים בהם אין כל תוחלת לתביעה.
סילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה , הוא אמצעי שאינו ננקט
כדבר של מה בכך, ובדרך כלל יעדיף בית המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט באמצעי הדראסטי
של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה ( ע"א 2452/01 דרור אורן נ'
מגדל חברה לביטוח בע"מ, (2003)." (ת"א 6002-08-12 טראבין נגד מבטחים בע"מ בית משפט השלום באר
שבע. 13/08/2013).
לכן, מקל וחומר שבית המשפט הנכבד לא ידחה את ההודעה על
סמך הכחשות סתמיות בעלמא שאף אינן מגובות בתצהיר.
6.
שנית, ומבלי
לגרוע מהאמור, הרי שבמסגרת כתב ההגנה שהגיש צד ג' (ובמסגרתו הבקשה
דנן) כלל לא טען צד ג' כי הפנה את תשומת לב המשיב לפקיעת הביטוח, ולכן ואם
נתעלם מההכחשה הסתמית והגורפת בכתב ההגנה (ומכל הטענות האחרות המוכחשות בזאת על
ידי המבקש) הרי שלאור הנסיבות המיוחדות אף ניתן למצוא במסגרתו חיזוק לטענתו
העיקרית של שולח ההודעה בעניין ההסתמכות.
7.
ובהיבט הנורמטיבי– נראה שטענת
צד ג' הינה כי לא יכולה להיות, באופן עקרוני, הסתמכות של המבוטח המצדיקה שיפוי מצד
הסוכן או המבטח כאשר עסקינן בביטוח חובה. לטענה זו של צד ג' ישיב המבקש, כדלהלן:
8.
ראשית, וכפי שנטען
בהודעה, מבחינת המבקש אין נפקות בין ביטוח חובה לביטוח מקיף או לביטוח צד ג' מפני
שהוא ביקש להיות מבוטח בכל הביטוחים הנדרשים, כפי שהיה לאורך השנים וכפי שהיה אמור
להיות בזמן התאונה, וכך היה בטוח שאכן נעשה. הפרת הנוהג הקיים הינה למעשה הפרת
הסכם משתמע נפרד בין צד ג' למבקש (או עוולה שעשה צד ג' כלפי המבקש) ומחדל זה כלפי
המבקש אינו תלוי בחובתו החוקית או אף בעובדה שתעודת ביטוח חובה אינה בתוקף כל עוד
לא שולמה (ולכן יטען המשיב, כי הספרות והפסיקה הרבה אליה הפנה המבקש בבקשה אינה
רלוונטית).
9.
לחיזוק טענתו אף
ציטט המשיב בהודעה ששלח לצד ג' פסיקה רלוונטית (ת"ק 1050-10 נחום נ' מירל ואח' ות"א 78983-37-11 מחרוב נ' פשצינסקי) ובכל הכבוד אין ממש בטענתו של המבקש כעת
בבקשה, כי מדובר "בפסק דין בתביעות קטנות" שעה שהוא כלל אינו מביא כל
פסק דין רלוונטי אחר סותר.
10.עם זאת, ולמען
הסר ספק יובהר, כי פסיקה זו שהובאה על ידי המבקש "על קצה המזלג" מבטאת
את ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין רע"א 5695/06 בהא סייף
נגד פוזי מרעי (21.9.09 – להלן: "פסק הדין
בהא סייף"). וכך נאמר שם על ידי כב' הש' ארבל:
"לטעמי קווים מנחים אלו מצדיקים את חיובם של המבטח
וסוכן הביטוח ליידע את המבוטח בדבר מועד סיום הפוליסה המתקרב ובדבר כוונת המבטח שלא
לחדש את הפוליסה.... אני סבורה כי המבטח וסוכן הביטוח, מעצם התעסקותם ומיומנותם בתחום
הינם מונעי הנזק הזולים ביותר. ניתן להוסיף ולומר כי במקרה זה נראה שהלקוח מסתמך על
סוכן הביטוח שיידע אותו בדבר אי חידוש הפוליסה, וזאת לאור הנוהג הקיים בשוק הביטוח"
11.ובתי המשפט
השונים יישמו את פסק הדין בהא סייף מאז נתינתו, גם כאשר עסקינן בביטוח חובה.
וכך למשל, התייחס בית משפט נכבד זה, בעניין תא"מ
13143-09-12 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהארי,
לשינוי המצב החוקי שמאז פסק הדין בהא סייף:
"החוק אינו נותן מענה למקרים
בהם קיים חשש שמא מועד תום תקופת הביטוח ישכח מלב המבוטח וזה עשוי בעת מקרה ביטוח שהתרחש
לאחר תום תקופת הביטוח להיוותר ללא כיסוי ביטוחי...
לנושא זה נצרכה המפקחת על הביטוח אך ממש לאחרונה במסגרת
חוזר ביטוח שהופץ על ידה נושא מספר 2014-1-6 מיום 30.9.14. החוזר דן בחידוש חוזה
ביטוח ומטרתו הינה לקבוע כללים לחידוש פוליסת ביטוח שלא הותנה בה כי בתום תקופת הביטוח
יוארך הביטוח מאליו ובו כללים בעניין משלוח הודעה לבעל פוליסה בדבר תום תקופת הביטוח.
על פי החוזר, קמה לחברת הביטוח הרוצה לחדש פוליסת ביטוח קצובה ושאינה מתחדשת מאליה,
החובה לקבל את הסכמת בעל הפוליסה לחידוש. הסכמת בעל הפוליסה תימסר לחברת הביטוח באמצעות
דואר, דואר אלקטרוני, מסרון, שיחה וכיוצא בזה ועל סוכן הביטוח לתעד הסכמה זו... יוער
כי תחילתו של החוזר הינה ביום 31.3.15 ועל כן כללי היסוד שנקבעו בו אינם חלים בענייננו.
עם זאת, קודם לחוזר זה הביע בית המשפט העליון בעניין בהא סייף את עמדתו לפיה לנוכח
קווים מנחים הקשורים לשלב המו"מ שבין סוכן הביטוח ללקוחו ישנה הצדקה לקבוע כי
על המבטחת וסוכן הביטוח חלה החובה ליידע את המבוטח בדבר מועד סיום הפוליסה המתקרב
[ שם, בפיסקה 15 לפס"ד]. באותו פסק הדין גם נקבע כי
" ע"מ שלא תיקבע התרשלותו, על סוכן הביטוח ליידע את הלקוח בדבר פקיעת ביטוחו
ולוודא כי הוא מבין משמעותה. אם מחליט לאחר מכן הלקוח שלא לפעול לחידוש ביטוחו אין
לו להלין אלא על עצמו." [ פיסקה 20 לפס"ד].
אם כן ולסיכום, בעניין בהא סייף קבע בית המשפט העליון את
מסגרת הזהירות החלה שבין סוכן הביטוח והמבטחת בנושא חידושה של פוליסת ביטוח תקופתית
שאינה מתחדשת באופן אוטומטי. הוראות המפקחת על הביטוח המאוחרות לפסק הדין דנן הפיחו
תוכן ברציונל זה עליו עמד בית המשפט העליון, בקבען מסגרת כללים קונקרטית ומעשית שתוקפם
עם זאת מאוחר למועד בחינתן של העובדות כאן. באספקלריה כללית ניתן לומר לענייננו שהצפייה
הלגיטימית תהיה בהחלט לבחון שמא עמדו צדי ג' בחובתם הכללית להודיע לנתבע דבר פקיעת
פוליסת הביטוח בעניינו, חרף המסקנה העולה מן הראיות שבעת כריתת חוזה הביטוח לפחות,
ידע זה את מועדה בפועל."
12.ובפסק דין אחר
שניתן עוד קודם לכן, בעניין ת"א 2427-05-09 חיה בניגויב
נגד ספונרו ואח' התייחס בית המשפט (השלום נצרת) לאבחנה
שבין אי כניסת הפוליסה לתוקף ללא תשלום לבין חובת הזהירות הנפרדת העשויה
להקים למבוטח עילה לפיצוי או שיפוי בגין תשלום לקרנית הנובע מאי חידוש ביטוח החובה:
"על רקע האמור לעיל, אבחן את
טענות אירנה ושרון בדבר חבותה של אי.אי.ג'י
כלפיהם. לעניין זה נטען בסיכומיהם, כי אי.אי.ג'י חבה כלפיהם
הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי.
34. אשר לטענות במישור החוזי, טוענים
אירנה ושרון, כי בנסיבות העניין התגבשה התחייבות מצד אי.אי.ג'י
להוציא פוליסת ביטוח חובה לרכב. ככל שהטענה היא כי נכרת חוזה ביטוח במובן שהרכב בביטוח
חובה תקף בעת התאונה, אין בידי לקבלה. בפסיקה נקבע לא אחת, כי מועד כניסתו לתוקף של
ביטוח חובה לרכב הוא בעת תשלום הפרמיה והחתמת חותמת הבנק המעידה על התשלום ...
35. אשר לטענות הנזיקיות,
במישור זה סבורני כי יש ממש בטענות שרון ואירנה. כאמור לעיל, התשתית העובדתית,
כפי שנפרשה בפני, מביאה למסקנה כי במשך 4 שנים עוקבות עובר לאירועים נשוא התביעה, ביטחה
אירנה את רכבה אצל א.אי.ג'י, הן בביטוח חובה והן בביטוח
רכוש. שני סוגי הביטוחים נעשו, במהלך מרבית אותן שנים, באותו מועד. כפי שקבעתי לעיל,
במועד שקדם לתאונה, התקשרה מירי לאי.אי.ג'י, בדומה לאופן
שבו פעלה אמה בשנים קודמות, וביקשה לחדש הן את ביטוח החובה והן את ביטוח הרכוש,
ברם חודש ביטוח הרכוש בלבד...
לחברת ביטוח חובת זהירות מושגית כלפי הפונים אליה לקבלת שירות
מקצועי, ובנסיבות המקרה דנן, עת מדובר במי שהיתה מבוטחת
אצל החברה במשך מספר שנים עוקבות, באותו סוג ביטוח שביחס לחידושו שבה ופנתה לחברת הביטוח,
קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. משלא ערכה חברת הביטוח את הביטוח שהתבקש על-ידי מירי,
ולא מסרה על כך כל הודעה למירי/לבעלת הרכב (אירנה), באופן שיביא לידיעתן כי הביטוח
שהתבקש לא נערך ויתריע בפניהן כי השימוש ברכב נותר ללא כיסוי ביטוחי, היא פעלה באופן
שאיננו עולה בקנה אחד עם סטנדרט התנהלות סביר של מבטחת בנסיבות מעין אלה. להתרשלות
זו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לנזק שנגרם לאירנה ושרון בענייננו, קרי – חיובם כלפי
קרנית עקב היעדר ביטוח חובה לרכב, שכן מדובר בתוצאה ברת צפיה
ביחס למחדל בעריכת ביטוח חובה לרכב, ושעל המבטחת לצפות אותה. לעניין ריחוק הנזק
התייחסתי לעיל בסעיף 21 לעיל, ולא אחזור על הדברים. התוצאה היא, אפוא, כי אי.אי.ג'י נושאת באחריות ברשלנות כלפי אירנה ושרון."
13.ודברים דומים
(לגבי חובת הזהירות של סוכן בעריכת ביטוח חובה) נאמרו על ידי בית המשפט גם בעניין
ת"א 6002-08-12 טראבין נגד מבטחים
בע"מ ואח':
"סעיף 8 לחוק הפלת"ד קובע כי מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה לפי חוק
הפלת"ד או לפי פקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה
על פי פקודת הנזיקין, ואולם, אין בכך כדי לגרוע מתביעה על
פי פקודת הנזיקין למי שאין לו עילת תביעה לפי חוק זה.
בעניין דומה, הגישה קרנית הודעה לצד שלישי נגד בעל רכב שלא
ביטח אותו בביטוח חובה, וזה הגיש הודעה
לצד רביעי נגד סוכן הביטוח שהתרשל והמבטחת שולחתו (ת"א
(שלום נצ') 1516-05 בכרי חליל נ' נח עורבין, (2012)).
בית המשפט קבע, כי כאשר מעשה הרשלנות או הפרת החוזה מיוחסים
לעצם עריכת הכיסוי הביטוחי לא תחול על מסכת עובדתית זו הוראות
סעיף 8 (א) לחוק הפיצויים ולא יעמוד מחסום ייחוד העילה (שם, פסקה 33).
העובדה שהמחדל המיוחס לסוכן או למבטחת , לא הוא שגרם לתאונה
, אלא רק למניעת כיסוי ביטוחי, מאפשרת הגשת תביעת נזיקין עצמאית. כוונת חוק הפלת"ד היא שיהיה כיסוי ביטוחי בזמן אירוע התאונה. מתן אפשרות
לתבוע בגין חוסר כיסוי ביטוחי שנגרם בשל מעשי הסוכן ומבטחת, משרת מטרת החוק ואת התכלית
החקיקתית העומדת בבסיס ההסדר החוקי (שם - הודעה לצד שלישי. שם, פסקאות 33-37)."
14.הנה כי כן, אין
מקום לטענה גורפת בדבר היעדר אחריות של סוכן הביטוח כאשר עסקינן בביטוח חובה
(אדרבה – העובדה, כי עסקינן בביטוח חובה שכלל לא חודש מחזקת את טענת המבקש כי
הסתמך על סוכן הביטוח).
על כן ומכל האמור לעיל מתבקש בית הנכבד לדחות את הבקשה תוך חיוב צד ג' בהוצאות
תגובה זו לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ.